באישון לילה אפל ושחור צעד מלך זקן, חולה, לאורך מעבר סודי. בצעדים איטיים, נעצר מדי פעם לנוח, התקדם לאורך מעבר ארוך וצר, מתפתל בין קירות הארמון. האור היחיד שהאיר את צעדיו היה להבת נר, חושפת כתונת לילה בהירה תלויה על גוף צנום ושיער מדובלל סביב פנים חרושות קמטים.
הוא הרגיש בטוח בחסות השינה בה היה עטוף הארמון, לא מודע לכך שמישהו נוסף ער יחד איתו, עוקב אחריו בדממה.
סוף סוף הגיע אל קצה דרך הסתרים. ההליכה הייתה ארוכה בשבילו, קשה, למרות שעשה אותה בקלות פעמים רבות בעבר. דלת עץ פשוטה, אכולת שנים, חיכתה בקצה. לפני שפנה לפתוח אותה הסתובב לאחור כמתוך הרגל אל החושך המוחלט, מוודא שאין אף אחד אחריו, מקשיב. הוא חשב ששמע משהו - קצה נשימה. שריריו התקשו, עיניו מתכווצות. הוא נשאר כך, דומם, לכמה רגעים, גופו דרוך, אוזניו חדות. שום דבר אחר לא נשמע. בוודאי הייתה זו נשימתו שלו.
גופו נרפה. הוא חזר לנשום.
המלך הסתובב חזרה אל הדלת הקטנה, נמוכה מעט מגובהו שלו, והוריד שרשרת ארוכה מעל צווארו, מפתח זהב קטן תלוי עליה. הוא השחיל את המפתח אל חור המנעול, מסובב שוב ושוב, ובכל פעם נענה בצליל נקישה מוכר. הוא משך את הדלת אליו, מוריד את הידית מטה ואז דוחף את הדלת אל חלל חדר דל ואפור שנפער לפניו. עיניו נחו על כדור בדולח בוהק באור תכול-כסוף שהאיר את החדר באור חלבי עדין. היה זה החפץ היחידי בחדר, מונח על שולחן פשוט, גבוה וצר. הוא הרכין את ראשו בעוברו מבעד למשקוף הדלת, מתקרב אליו, הדלת נשארת פתוחה אחריו.
הוא הניח את הנר לצד השולחן, על הרצפה. עומד מול כדור הבדולח המוכר, כמו חבר ותיק, חש בגעגועים עזים, ליבו נצבט מהפרידה הכפויה.
"שירתת אותי היטב." נפרד ממנו, קולו השקט, הרגוע, מחלחל אל הדממה שמסביב.
הוא הרים את הכדור בשתי ידיו, מעביר אותו אל כף ידו הימנית, מטה את גופו הצידה, אוסף את ידו אחורה, מתכונן לנפץ את הכדור על קירות החדר. בזווית עינו ראה שמשהו עומד מאחוריו. בעיניים משתאות הוריד חזרה את ידו המחזיקה בכדור אל צידי גופו, מסתובב לגלות איש נמוך קומה במיוחד עומד מולו, לבוש בגדי שינה מרופטים, מצנפת מונחת על ראש שפניו מלאות חטטים ישנים, מחזיק מגרפה בידו.
הגמד הניף את המגרפה באוויר, מכה בעוצמה בפניו של המלך הזקן. גולגלתו המרוסקת השמיעה רעש פצפוץ לא נעים, כדור הבדולח נשמט מידו והתגלגל אל פינת החדר, הגוף הזקן נחבט ברצפה. הגמד שמט את המגרפה, צליל הנקישה ברצפה מהדהד בחדר הריק, צולע אל עבר כדור הבדולח. ביד גרומה הרים את כדור הבדולח, מרגיש במגע הקר, ברטט של רתיעה של הכדור מהמגע הלא מוכר. הוא הניח אותו בעדינות בשק מבד גס שחיכה לו בכניסה, סוגר אותו וקושר אותו לחגורת מותניו.
להבת הנר נותרה להאיר את החדר לבדה, מבקעת את החשכה וחושפת שלולית דם הולכת וגדלה, מתרחבת באיטיות על הרצפה.
האיש הקטן פתח את דלת הכניסה לרווחה וחזר חזרה אל המלך. הוא רכן מעליו, מניח את ידיו בין זרועות המלך והחל גורר אותו אל מחוץ לחדר. כשהיו שניהם חזרה במעבר הניח למלך להשמט על הרצפה, ניגש לסגור חזרה את הדלת, מסובב את המפתח פעמיים, מקשיב לרעש הנקישה. הוא הוציא את המפתח מחור המנעול ותלה את השרשרת על צווארו. הוא תפס במלך שוב, והחל את הדרך הארוכה החוצה, גורר אותו חזרה.
בתוך החושך הזה, ללא טיפת אור, מילא את המעבר הצר רעש הנשימה המתאמצת של האיש הקטן, גורר את הגוף הכבד, חסר החיים, על פני רצפת האבן הקרה.
* * *
היא שמעה במעורפל, מתוך שנתה, חריקה של דלת ורעש חבטה, אבל התעוררה רק כאשר חשה יד מנערת את כתפה, מאלצת אותה לפקוח עיניים. עיניה המקומטות ממצמצות, מנסות להתרגל לאור שהגיע מהמסדרון, ראתה את בעלה יושב על המיטה לצידה, מחכה בקוצר רוח שתקום. היא זיהתה חיוך תופס את זווית פיו, וידעה שמשהו לא בסדר. היא התיישבה מיד.
מצנפת לראשה, שערה המלבין סתור, סקרה את החדר, מבחינה בדמות שוכבת לרגלי דלת הכניסה, חצי מגופה בתוך החדר, רגליה במסדרון.
היא החזירה את מבטה אל בעלה, משפשפת בהיסח הדעת את עיניה ביד מחוספסת.
"מה עשית?" שאלה בקול סדוק של לילה.
בתגובה הוא פתח שק, שרק עתה הבחינה שהחזיק בו, מוציא מתוכו חפץ זכוכית עגול שהאיר מיד את החדר באור תכול חזק, מכריח אותה להסב את מבטה.
האישה הסתכלה על בעלה – המבט שלו נעול על הכדור, לא יכול להינתק ממנו, עיניו נוצצות. היא לא הייתה שם, הגופה לא הייתה שם – כל מה שקיים זה הכדור הכחול המוזר הזה שעד עכשיו ראתה מרחוק מאוד ושמעה עליו סיפורים. ועכשיו הוא איתם בחדר, בינה לבין בעלה. המשמעות של זה לא יכולה להיות טובה.
"האם זה...?" שאלה. בעלה הנהן.
"האם הוא...?" שאלה והוא הנהן שוב.
היא הסיטה מעליה את השמיכה, מורידה רגלים לרצפה, מגששת אחר נעלי הבית ומשחילה כפות רגלים קטנות לתוכן. בעלה הניח את כדור הבדולח חזרה בשק, והחדר חזר לחשיכה הרגילה. היא התקדמה לכיוון הדלת, נעלי הבית, פתוחות בצידן האחורי, משמיעות רעשי גרירה.
היא נעמדה מעל גופת המלך. פצע עמוק נפער בגולגולתו, מסביבו דם אדום קרוש. כתונת הלילה הייתה מונחת עליו ברישול והיא התכופפה, מותחת אותה מעט, מסדרת אותה להקנות לו מראה מכובד יותר, בוחנת את המראה שנוצר. דמותו עלתה מול עיניה, תמיד מלא עוצמה, מטיל יראה. כל כך מוזר לראות אותו כך, עלוב כל כך.
היא יצאה אל המסדרון, מביטה בשביל הדם הארוך שנמשך לאורך המסדרון, נמתח לאורכו עד שנבלם בפתאומיות אל תוך הקיר כמה מטרים משם.
"ט..ט..ט..", נדה בראשה. "כמה לכלוך."
בעלה נעמד עכשיו לידה. "אנחנו צריכים לקחת אותו למטה, לחדר שלו", אמר לה.
"לא נוכל לקחת אותו ככה", אמרה, רוכנת מעל ראשו של המלך, נוגעת בעדינות בפצע ומשפשפת את קצות אצבעותיה זו בזו כדי למחות את מעט הדם שדבק בהם. "זה יטפטף על כל השטיחים. צריך לעטוף את זה במשהו."
היא ניגשה אל ארון בגדים קטן שהיה מונח בפינת החדר, אחד מהרהיטים היחידים שהיו בו. היא פתחה את דלת העץ הפשוטה, בוחנת את ערמות הבגדים שהיו מסודרות למשעי על המדפים. היא שלפה מתוכם צעיף צבעוני מאוד, מעוטר בדוגמאות של פרחים, וחזרה אל הכניסה, רוכנת שוב מעל ראשו של המלך. היא עטפה את ראשו בתנועות מהירות ומיומנות, ויחד עם זאת עדינות מאוד. המראה הזה, הפנים הזקנים, קשורים מסביב למצח בבד העליז, הגביר את הרושם המגוחך.
"את תקחי אותו מהראש, אני מהרגלים. זה יהיה לך יותר נוח ככה", אמר לה הזקן, ונעמד לפני הרגלים של המלך, עם הגב אליה.
"גרומפיל", אמרה בשקט, לא זזה עדיין ממקומה.
"מה?" אמר, מפנה מעט את גופו אליה.
"כלום." אמרה אחרי רגע של שתיקה.
"קדימה. אין לנו זמן. חייבים לסיים עם זה." אמר ותפס את הרגלים של המלך.
האישה התקדמה עד שנעמדה מאחורי ראשו של המלך, תופסת אותו בבית שחיו. בעלה ספר עד שלוש והם הרימו אותו בתנופה. הוא היה כבד מאוד. היא הופתעה לגלות עד כמה כבד היה עדיין, גם לאחר שבתקופה האחרונה הצטמק כל כך, גופו אכול מחלות.
הם ירדו במדרגות אל עבר חדר השינה שלו. היא לא יכלה שלא להזכר בימים הראשונים שלו כמלך, בחור צעיר ומרשים, מלא עוצמה. ותמיד כל כך נחמד אליה. בארמון הזה שתמיד היה הבית שלה, הבית היחידי שהכירה –מאז שהיו היא וגרומפיל זוג צעיר. דמעות זלגו בעל כורחה על לחייה המקומטות. היא ניסתה לעצור בדמעות מלזלוג, האחיזה שלה בגופה מתרופפת.
"אולי תתפסי אותו יותר טוב?" נעצר והסתובב אליה. "מה, את בוכה?" אמר, מבחין בנתיבים הרטובים על לחייה.
"לא. לא. זה פשוט העייפות." מיהרה לומר.
"אז קדימה." הסתובב חזרה והמשיך להתקדם בעוד היא ממהרת להטיב את אחיזתה בגוף הכבד ולהדביק את הקצב אחריו. "אנחנו חייבים להספיק."
הם חצו את המסדרון הארוך עד שהגיעו אל פתח חדר השינה של המלך, בו ישן לבד מאז שהמלכה נפטרה לפני שנים רבות. גרומפיל הניח את הרגלים על הרצפה ומיהר לפתוח את דלת הכניסה. אז חזר חזרה, הרים את הרגלים והם נכנסו אל החדר.
זה היה חדר שתמיד השרה עליה שלווה בכל פעם שנכנסה לנקות אותו. היא הכירה בו כל פרט, ידעה את הסדר של כל החפצים שהיו מונחים על השידות המפוארות. פינת התמרוקים הישנה של אשתו המנוחה, שנותרה כפי שהייתה מאז שנפטרה, הלוא הוא ציווה עליה לא לגעת ולא להזיז שום דבר. רק היא, בסתר, מדי פעם ניסתה מעט מדברי האיפור שלה, מודדת את השמלות היפות, מדמיינת איך זה היה אילו.
הם הניחו את גופתו על הרצפה וגרומפיל ניגש למיטה הרחבה, המסודרת עדיין לשינה. היא הייתה גבוהה מאוד יחסית לקומתו הנמוכה. הוא טיפס עליה בחצי גופו, מזיז את השמיכה הצידה, חושף את הסדין הלבן מתחתיו.
ביחד הרימו שוב את המלך, מרימים אותו הכי גבוה שהם יכולים כך שיהיה בגובה המיטה, כמעט מעל לראשם, נאנקים תחת המאמץ. הם דחקו אותו אליה, דוחפים אותו מהצד כדי שכל גופו יהיה במיטה.
גרומפיל הוריד את נעליו, נותר בגרביים מחוררות, ניגש למיטה ומשך את עצמו בשתי ידיו עליה. הוא נעמד בקצה, ליד ראש המסעד, מושך אליו את המלך, מניח את ראשו בזהירות על הכר. הוא הסיר את הצעיף המוכתם, חושף שוב את הפצע העמוק, מגיש את הצעיף לאשתו, שקיפלה אותו חזרה בהיסח הדעת. אז סידר בכף ידו את הסדין, מחליק את הסימנים שהותירו רגליו הקטנות, יורד מהמיטה, תוך שהוא מכסה את המלך שנראה ישן מלבד אותה עדות אילמת על מצחו.
עומד לצד אשתו, פתח את השק ששוב היה קשור לחגורתו והוציא ממנו את כדור הבדולח. האישה הופתעה לגלות עד כמה מהר התרגלה לאור הכחול הזה, ועד כמה הוא נסך בה רוגע. באיזו מהירות הרגישה שהוא שלה.
גרומפיל נגע בכדור פעם אחת, בעדינות, כפי שראה את המלך נוגע בו כמה פעמים בעבר. זיק של אור כסוף בקע מהכדור, נשלח אל המלך, עוטף אותו ונעלם שוב, ואיתו כל עדות מאירועי הלילה. הוא נראה ישן, שליו. הגולגולת שלמה. שיער לבן ורך במקום דם קרוש מכסה שוב את המקום שעד לפני רגע היה פעור בו פצע עמוק.
זה היה כל כך סופי שהתחשק לה לבכות שוב, אבל היא נשכה את שפתה התחתונה והתאפקה ככל שיכלה.
כשחזרו בחזרה לחדרם, נשאר גרומפיל במסדרון לדאוג להעלים את שרידי הדם, והיא נכנסה חזרה אל החדר, שולפת מזוודה קטנה וישנה, שכמעט ומעולם לא השתמשו בה, והחלה שולפת פריטים מהארון, מניחה אותם במזוודה. זה נראה לה כל כך מוזר. הבגדים המוכרים בתוך החלל הקטן הזה, עומדים להילקח מהחדר הזה לנצח.
"אילקה, את בוכה?" שמעה את בעלה מפתח החדר.
"לא, לא." מיהרה למחות בגב כף ידה את הדמעות, מסתובבת מהר אל הארון, שולפת ממנו עוד בגדים וממהרת להכניס אותם למזוודה.
"למה את בוכה?"
"זה כלום. זה שום דבר. לא התכוונתי." אמרה, מסדרת את הבגדים במזוודה.
"אני נותן לך את כל מה שאי פעם חלמנו עליו. כל מה שדמיינו כל השנים נמצא בהישג ידינו, ואת בוכה?"
"אני חלמתי על דברים אחרים." אמרה כמעט בלחישה.
"מה?"
"פשוט חבל לי לעזוב את הבית," אמרה בקול רם יותר. "את הארמון." שפתים דקות, מעוטרות קמטים, נצמדות חזק חזק זו לזו, בעל כורחה כמעט, רועדות.
"אה, אל תדאגי". אמר גרומפיל, שמח להבין את הסיבה למצוקה. "אני אבנה לנו את הארמון הגדול ביותר שאי פעם חלמת לגור בו." הוא ניגש אליה, מניח יד עדינה על כתפה, עומד קרוב אליה.
היא הנהנה, מבטה בורח הצידה.
"תסמכי עלי," אמרה לה, מפנה את פניה אליו ברוך. "יהיה לנו בית חדש. רק את ואני."
היא חייכה אליו, מעודדת.
"צריך רק לטפל בכמה דברים נוספים, ואני ואת נהיה הזוג העשיר ביותר בממלכה כולה, גרים בארמון המפואר ביותר, וכולם ישתחוו לנו.
"ימי ההשפלה שלנו סוף סוף נגמרו." אמר, נושק בעדינות על לחיה.
היא הביטה בעיניו, מרגישה את האושר שחש. "הכל יהיה בסדר." אמרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה