ברוכים הקוראים

הכותב צפון בחדרו ומנסה ללכוד מחשבות צפות אל הדף.
כשסוף סוף הן מונחות להן הוא רוצה לדעת האם הפאזל שהרכיב שלם.

כאן אתם נכנסים לתמונה. אשמח לתגובות ולהערות שלכם.

יום רביעי, 7 ביולי 2010

הסיפורים בתוויות מימין

לקריאת הסיפורים לחצו על תווית שם הסיפור הנמצאת מימין.

שמות הפרקים עצמם נמצאים מימין, רק קצת יותר למטה.

קריאה נעימה!

יום שני, 5 ביולי 2010

ארץ אל מעבר - פרק 1

כדור הבדולח

באישון לילה אפל ושחור צעד מלך זקן, חולה, לאורך מעבר סודי. בצעדים איטיים, נעצר מדי פעם לנוח, התקדם לאורך מעבר ארוך וצר, מתפתל בין קירות הארמון. האור היחיד שהאיר את צעדיו היה להבת נר, חושפת כתונת לילה בהירה תלויה על גוף צנום ושיער מדובלל סביב פנים חרושות קמטים.

הוא הרגיש בטוח בחסות השינה בה היה עטוף הארמון, לא מודע לכך שמישהו נוסף ער יחד איתו, עוקב אחריו בדממה.

סוף סוף הגיע אל קצה דרך הסתרים. ההליכה הייתה ארוכה בשבילו, קשה, למרות שעשה אותה בקלות פעמים רבות בעבר. דלת עץ פשוטה, אכולת שנים, חיכתה בקצה. לפני שפנה לפתוח אותה הסתובב לאחור כמתוך הרגל אל החושך המוחלט, מוודא שאין אף אחד אחריו, מקשיב. הוא חשב ששמע משהו - קצה נשימה. שריריו התקשו, עיניו מתכווצות. הוא נשאר כך, דומם, לכמה רגעים, גופו דרוך, אוזניו חדות. שום דבר אחר לא נשמע. בוודאי הייתה זו נשימתו שלו.

גופו נרפה. הוא חזר לנשום.

המלך הסתובב חזרה אל הדלת הקטנה, נמוכה מעט מגובהו שלו, והוריד שרשרת ארוכה מעל צווארו, מפתח זהב קטן תלוי עליה. הוא השחיל את המפתח אל חור המנעול, מסובב שוב ושוב, ובכל פעם נענה בצליל נקישה מוכר. הוא משך את הדלת אליו, מוריד את הידית מטה ואז דוחף את הדלת אל חלל חדר דל ואפור שנפער לפניו. עיניו נחו על כדור בדולח בוהק באור תכול-כסוף שהאיר את החדר באור חלבי עדין. היה זה החפץ היחידי בחדר, מונח על שולחן פשוט, גבוה וצר. הוא הרכין את ראשו בעוברו מבעד למשקוף הדלת, מתקרב אליו, הדלת נשארת פתוחה אחריו.

הוא הניח את הנר לצד השולחן, על הרצפה. עומד מול כדור הבדולח המוכר, כמו חבר ותיק, חש בגעגועים עזים, ליבו נצבט מהפרידה הכפויה.

"שירתת אותי היטב." נפרד ממנו, קולו השקט, הרגוע, מחלחל אל הדממה שמסביב.

הוא הרים את הכדור בשתי ידיו, מעביר אותו אל כף ידו הימנית, מטה את גופו הצידה, אוסף את ידו אחורה, מתכונן לנפץ את הכדור על קירות החדר. בזווית עינו ראה שמשהו עומד מאחוריו. בעיניים משתאות הוריד חזרה את ידו המחזיקה בכדור אל צידי גופו, מסתובב לגלות איש נמוך קומה במיוחד עומד מולו, לבוש בגדי שינה מרופטים, מצנפת מונחת על ראש שפניו מלאות חטטים ישנים, מחזיק מגרפה בידו.

הגמד הניף את המגרפה באוויר, מכה בעוצמה בפניו של המלך הזקן. גולגלתו המרוסקת השמיעה רעש פצפוץ לא נעים, כדור הבדולח נשמט מידו והתגלגל אל פינת החדר, הגוף הזקן נחבט ברצפה. הגמד שמט את המגרפה, צליל הנקישה ברצפה מהדהד בחדר הריק, צולע אל עבר כדור הבדולח. ביד גרומה הרים את כדור הבדולח, מרגיש במגע הקר, ברטט של רתיעה של הכדור מהמגע הלא מוכר. הוא הניח אותו בעדינות בשק מבד גס שחיכה לו בכניסה, סוגר אותו וקושר אותו לחגורת מותניו.

להבת הנר נותרה להאיר את החדר לבדה, מבקעת את החשכה וחושפת שלולית דם הולכת וגדלה, מתרחבת באיטיות על הרצפה.

האיש הקטן פתח את דלת הכניסה לרווחה וחזר חזרה אל המלך. הוא רכן מעליו, מניח את ידיו בין זרועות המלך והחל גורר אותו אל מחוץ לחדר. כשהיו שניהם חזרה במעבר הניח למלך להשמט על הרצפה, ניגש לסגור חזרה את הדלת, מסובב את המפתח פעמיים, מקשיב לרעש הנקישה. הוא הוציא את המפתח מחור המנעול ותלה את השרשרת על צווארו. הוא תפס במלך שוב, והחל את הדרך הארוכה החוצה, גורר אותו חזרה.

בתוך החושך הזה, ללא טיפת אור, מילא את המעבר הצר רעש הנשימה המתאמצת של האיש הקטן, גורר את הגוף הכבד, חסר החיים, על פני רצפת האבן הקרה.

* * *


היא שמעה במעורפל, מתוך שנתה, חריקה של דלת ורעש חבטה, אבל התעוררה רק כאשר חשה יד מנערת את כתפה, מאלצת אותה לפקוח עיניים. עיניה המקומטות ממצמצות, מנסות להתרגל לאור שהגיע מהמסדרון, ראתה את בעלה יושב על המיטה לצידה, מחכה בקוצר רוח שתקום. היא זיהתה חיוך תופס את זווית פיו, וידעה שמשהו לא בסדר. היא התיישבה מיד.

מצנפת לראשה, שערה המלבין סתור, סקרה את החדר, מבחינה בדמות שוכבת לרגלי דלת הכניסה, חצי מגופה בתוך החדר, רגליה במסדרון.

היא החזירה את מבטה אל בעלה, משפשפת בהיסח הדעת את עיניה ביד מחוספסת.

"מה עשית?" שאלה בקול סדוק של לילה.

בתגובה הוא פתח שק, שרק עתה הבחינה שהחזיק בו, מוציא מתוכו חפץ זכוכית עגול שהאיר מיד את החדר באור תכול חזק, מכריח אותה להסב את מבטה.

האישה הסתכלה על בעלה – המבט שלו נעול על הכדור, לא יכול להינתק ממנו, עיניו נוצצות. היא לא הייתה שם, הגופה לא הייתה שם – כל מה שקיים זה הכדור הכחול המוזר הזה שעד עכשיו ראתה מרחוק מאוד ושמעה עליו סיפורים. ועכשיו הוא איתם בחדר, בינה לבין בעלה. המשמעות של זה לא יכולה להיות טובה.

"האם זה...?" שאלה. בעלה הנהן.

"האם הוא...?" שאלה והוא הנהן שוב.

היא הסיטה מעליה את השמיכה, מורידה רגלים לרצפה, מגששת אחר נעלי הבית ומשחילה כפות רגלים קטנות לתוכן. בעלה הניח את כדור הבדולח חזרה בשק, והחדר חזר לחשיכה הרגילה. היא התקדמה לכיוון הדלת, נעלי הבית, פתוחות בצידן האחורי, משמיעות רעשי גרירה.

היא נעמדה מעל גופת המלך. פצע עמוק נפער בגולגולתו, מסביבו דם אדום קרוש. כתונת הלילה הייתה מונחת עליו ברישול והיא התכופפה, מותחת אותה מעט, מסדרת אותה להקנות לו מראה מכובד יותר, בוחנת את המראה שנוצר. דמותו עלתה מול עיניה, תמיד מלא עוצמה, מטיל יראה. כל כך מוזר לראות אותו כך, עלוב כל כך.

היא יצאה אל המסדרון, מביטה בשביל הדם הארוך שנמשך לאורך המסדרון, נמתח לאורכו עד שנבלם בפתאומיות אל תוך הקיר כמה מטרים משם.

"ט..ט..ט..", נדה בראשה. "כמה לכלוך."

בעלה נעמד עכשיו לידה. "אנחנו צריכים לקחת אותו למטה, לחדר שלו", אמר לה.

"לא נוכל לקחת אותו ככה", אמרה, רוכנת מעל ראשו של המלך, נוגעת בעדינות בפצע ומשפשפת את קצות אצבעותיה זו בזו כדי למחות את מעט הדם שדבק בהם. "זה יטפטף על כל השטיחים. צריך לעטוף את זה במשהו."

היא ניגשה אל ארון בגדים קטן שהיה מונח בפינת החדר, אחד מהרהיטים היחידים שהיו בו. היא פתחה את דלת העץ הפשוטה, בוחנת את ערמות הבגדים שהיו מסודרות למשעי על המדפים. היא שלפה מתוכם צעיף צבעוני מאוד, מעוטר בדוגמאות של פרחים, וחזרה אל הכניסה, רוכנת שוב מעל ראשו של המלך. היא עטפה את ראשו בתנועות מהירות ומיומנות, ויחד עם זאת עדינות מאוד. המראה הזה, הפנים הזקנים, קשורים מסביב למצח בבד העליז, הגביר את הרושם המגוחך.

"את תקחי אותו מהראש, אני מהרגלים. זה יהיה לך יותר נוח ככה", אמר לה הזקן, ונעמד לפני הרגלים של המלך, עם הגב אליה.

"גרומפיל", אמרה בשקט, לא זזה עדיין ממקומה.

"מה?" אמר, מפנה מעט את גופו אליה.

"כלום." אמרה אחרי רגע של שתיקה.

"קדימה. אין לנו זמן. חייבים לסיים עם זה." אמר ותפס את הרגלים של המלך.

האישה התקדמה עד שנעמדה מאחורי ראשו של המלך, תופסת אותו בבית שחיו. בעלה ספר עד שלוש והם הרימו אותו בתנופה. הוא היה כבד מאוד. היא הופתעה לגלות עד כמה כבד היה עדיין, גם לאחר שבתקופה האחרונה הצטמק כל כך, גופו אכול מחלות.

הם ירדו במדרגות אל עבר חדר השינה שלו. היא לא יכלה שלא להזכר בימים הראשונים שלו כמלך, בחור צעיר ומרשים, מלא עוצמה. ותמיד כל כך נחמד אליה. בארמון הזה שתמיד היה הבית שלה, הבית היחידי שהכירה –מאז שהיו היא וגרומפיל זוג צעיר. דמעות זלגו בעל כורחה על לחייה המקומטות. היא ניסתה לעצור בדמעות מלזלוג, האחיזה שלה בגופה מתרופפת.

"אולי תתפסי אותו יותר טוב?" נעצר והסתובב אליה. "מה, את בוכה?" אמר, מבחין בנתיבים הרטובים על לחייה.

"לא. לא. זה פשוט העייפות." מיהרה לומר.

"אז קדימה." הסתובב חזרה והמשיך להתקדם בעוד היא ממהרת להטיב את אחיזתה בגוף הכבד ולהדביק את הקצב אחריו. "אנחנו חייבים להספיק."

הם חצו את המסדרון הארוך עד שהגיעו אל פתח חדר השינה של המלך, בו ישן לבד מאז שהמלכה נפטרה לפני שנים רבות. גרומפיל הניח את הרגלים על הרצפה ומיהר לפתוח את דלת הכניסה. אז חזר חזרה, הרים את הרגלים והם נכנסו אל החדר.

זה היה חדר שתמיד השרה עליה שלווה בכל פעם שנכנסה לנקות אותו. היא הכירה בו כל פרט, ידעה את הסדר של כל החפצים שהיו מונחים על השידות המפוארות. פינת התמרוקים הישנה של אשתו המנוחה, שנותרה כפי שהייתה מאז שנפטרה, הלוא הוא ציווה עליה לא לגעת ולא להזיז שום דבר. רק היא, בסתר, מדי פעם ניסתה מעט מדברי האיפור שלה, מודדת את השמלות היפות, מדמיינת איך זה היה אילו.

הם הניחו את גופתו על הרצפה וגרומפיל ניגש למיטה הרחבה, המסודרת עדיין לשינה. היא הייתה גבוהה מאוד יחסית לקומתו הנמוכה. הוא טיפס עליה בחצי גופו, מזיז את השמיכה הצידה, חושף את הסדין הלבן מתחתיו.

ביחד הרימו שוב את המלך, מרימים אותו הכי גבוה שהם יכולים כך שיהיה בגובה המיטה, כמעט מעל לראשם, נאנקים תחת המאמץ. הם דחקו אותו אליה, דוחפים אותו מהצד כדי שכל גופו יהיה במיטה.

גרומפיל הוריד את נעליו, נותר בגרביים מחוררות, ניגש למיטה ומשך את עצמו בשתי ידיו עליה. הוא נעמד בקצה, ליד ראש המסעד, מושך אליו את המלך, מניח את ראשו בזהירות על הכר. הוא הסיר את הצעיף המוכתם, חושף שוב את הפצע העמוק, מגיש את הצעיף לאשתו, שקיפלה אותו חזרה בהיסח הדעת. אז סידר בכף ידו את הסדין, מחליק את הסימנים שהותירו רגליו הקטנות, יורד מהמיטה, תוך שהוא מכסה את המלך שנראה ישן מלבד אותה עדות אילמת על מצחו.

עומד לצד אשתו, פתח את השק ששוב היה קשור לחגורתו והוציא ממנו את כדור הבדולח. האישה הופתעה לגלות עד כמה מהר התרגלה לאור הכחול הזה, ועד כמה הוא נסך בה רוגע. באיזו מהירות הרגישה שהוא שלה.

גרומפיל נגע בכדור פעם אחת, בעדינות, כפי שראה את המלך נוגע בו כמה פעמים בעבר. זיק של אור כסוף בקע מהכדור, נשלח אל המלך, עוטף אותו ונעלם שוב, ואיתו כל עדות מאירועי הלילה. הוא נראה ישן, שליו. הגולגולת שלמה. שיער לבן ורך במקום דם קרוש מכסה שוב את המקום שעד לפני רגע היה פעור בו פצע עמוק.

זה היה כל כך סופי שהתחשק לה לבכות שוב, אבל היא נשכה את שפתה התחתונה והתאפקה ככל שיכלה.

כשחזרו בחזרה לחדרם, נשאר גרומפיל במסדרון לדאוג להעלים את שרידי הדם, והיא נכנסה חזרה אל החדר, שולפת מזוודה קטנה וישנה, שכמעט ומעולם לא השתמשו בה, והחלה שולפת פריטים מהארון, מניחה אותם במזוודה. זה נראה לה כל כך מוזר. הבגדים המוכרים בתוך החלל הקטן הזה, עומדים להילקח מהחדר הזה לנצח.

"אילקה, את בוכה?" שמעה את בעלה מפתח החדר.

"לא, לא." מיהרה למחות בגב כף ידה את הדמעות, מסתובבת מהר אל הארון, שולפת ממנו עוד בגדים וממהרת להכניס אותם למזוודה.

"למה את בוכה?"

"זה כלום. זה שום דבר. לא התכוונתי." אמרה, מסדרת את הבגדים במזוודה.

"אני נותן לך את כל מה שאי פעם חלמנו עליו. כל מה שדמיינו כל השנים נמצא בהישג ידינו, ואת בוכה?"

"אני חלמתי על דברים אחרים." אמרה כמעט בלחישה.

"מה?"

"פשוט חבל לי לעזוב את הבית," אמרה בקול רם יותר. "את הארמון." שפתים דקות, מעוטרות קמטים, נצמדות חזק חזק זו לזו, בעל כורחה כמעט, רועדות.

"אה, אל תדאגי". אמר גרומפיל, שמח להבין את הסיבה למצוקה. "אני אבנה לנו את הארמון הגדול ביותר שאי פעם חלמת לגור בו." הוא ניגש אליה, מניח יד עדינה על כתפה, עומד קרוב אליה.

היא הנהנה, מבטה בורח הצידה.

"תסמכי עלי," אמרה לה, מפנה את פניה אליו ברוך. "יהיה לנו בית חדש. רק את ואני."

היא חייכה אליו, מעודדת.

"צריך רק לטפל בכמה דברים נוספים, ואני ואת נהיה הזוג העשיר ביותר בממלכה כולה, גרים בארמון המפואר ביותר, וכולם ישתחוו לנו.

"ימי ההשפלה שלנו סוף סוף נגמרו." אמר, נושק בעדינות על לחיה.

היא הביטה בעיניו, מרגישה את האושר שחש. "הכל יהיה בסדר." אמרה.

הוא הנהן, סוגר בידו השנייה את המזוודה.

גיורא ושוג - פרק רביעי - חדק

גיורא פוקח את עיניו, מתיישב ומסתכל סביב על מי האגם הכחולים שלפניו, על החול הלבן הרך שסביבם, עיניו עדיין כבדות מהשינה, נע יחד עם בטנו של שוג העולה ויורדת עם כל נשימה. הוא מסתכל לאחור אל שוג שעדיין שקוע בשינה עמוקה. הפה שלו פתוח, אוזניו פרושות לצדדים, וחדק אפור וארוך מתעקל על החול. גיורא מחליק מהבטן העגולה מטה אל החול, מתקרב לראשו של שוג. הוא נעמד ליד החדק הארוך, מבחין בפסים לבנים קטנים לאורך החדק האפור. הוא נוגע בהם בעדינות, מרגיש את המגע המחוספס של הצלקות הקטנות מתחת לאצבעותיו. הוא מלטף באהבה את החדק האפור ואחר מכניס יד לכיס מכנסיו ומפשפש בתוכו. הוא דולה מתוכו גירים צבעוניים, ומתחיל לעבור בצבעים על הצלקות הבהירות.

שוג זז מעט מהמגע המדגדג. הוא פוקח את עיניו ורואה את גיורא מולו, עיניו נצמדות אל מרכז הפנים, מבחינות בחדק הצבוע. החדק מתלפף במהירות סביב רגלו של גיורא, מניף אותו באוויר, גיורא תלוי כשראשו כלפי מטה, פניו מול עיניו של שוג.

"שוג, החדק שלך פועל." הוא אומר ברכות.

שוג שומט את גיורא על החול הרך, נעמד במהירות על רגליו. החדק הארוך, המעוטר בגווני ירוק, ורוד וכחול בהירים מתגלגל חזרה כשבלול ונצמד למצח הרחב, חוזר להיות כפי שהיה עד כה.

"עכשיו נשחק?" גיורא שואל.

אבל שוג רק פוסע לאחור, ואז פונה ממנו ומתרחק.

גיורא ושוג - פרק שלישי - באגם

גיורא ושוג עומדים על שפת צוק מעל אגם, לצידם עץ תמיר בעל גזע רחב. גיורא תופס בקצה שורש המשתלשל מטה ממרום העץ. הוא זורק את קצהו מעלה, הקצה מתלפף סביב ענף, יוצר נדנדה. שוג עומד בקצה הצוק, מביט מטה.

"אתה רוצה להיות ראשון?" שואל גיורא. הוא מבחין בפנים החיוורים של שוג ומוסיף: "אתה לא מרגיש טוב?"

"אני בסדר." אומר שוג בשקט.

"מה, אתה מפחד?" שואל גיורא ונעמד לצידו על קצה הצוק. "זה לא כזה גבוה."

"אף פעם לא אהבתי לעשות את זה." אומר שוג ומתרחק משפת התהום חזרה לקרקע בטוחה.

"זה קלי קלות. אני אראה לך." אומר גיורא, אוחז בנדנדה ומזנק עליה, מתנדנד מעבר לשפת הצוק וקופץ אל תוך המים. כעבור כמה רגעים הוא מופיע חזרה על שפת הצוק.

"עכשיו תורך. אתה צריך עזרה?"

שוג מניד בראשו וקם על רגליו, ניגש אל הנדנדה. הוא תופס אותה בפיו, מניח עליה את שתי רגליו הקדמיות. הוא הולך כמה צעדים לאחור כדי לתפוס תנופה, מרגיש את הענף מתכופף מטה תחת כובד משקלו. הוא נושם עמוק, דוחף את עצמו קדימה ומרים את רגליו האחוריות מעלה, הנדנדה מרחפת קדימה, לוקחת אותו אל מעבר לשפת הצוק. הוא מצמיד את רגליו האחוריות זו לזו, בטנו ניצבת מאוזנת על הנדנדה. הוא מרגיש שהענף נמשך למטה תחת משקל גופו, שומע מאחוריו רעש פצפוץ חזק של הענף שנשבר. הוא צונח מטה במהירות, נוחת אל תוך המים בחבטה גדולה, שוקע לתוכם. מבוהל, הוא בועט ברגליו לכל כיוון, מנסה לדחוף את עצמו חזרה אל מעל המים, שוקע שוב ושוב. רק כשהוא מצליח להניח את רגליו על הקרקע החולית ולהוציא את ראשו מחוץ למים הוא נרגע.

גיורא מופיע כעבור רגע על ידו, שוחה סביב, הראש החום מבצבץ מחוץ למים.

"ראית כמה זמן אני יכול להיות מתחת למים בלי לנשום?" הוא אומר לשוג. "'סתכל. 'סתכל איך אני צף." הוא נשכב על הגב, בועט ברגליו כדי להשאר לצוף, עיניו עצומות. כשהוא פוקח את עיניו הוא רואה את שוג שקוע בניסיונות לטבול את אוזן שמאל בתוך המים כדי לשטוף את החול שמאחורי האוזן תוך כדי ניסיון לשמור את פיו מחוץ למים.

"בוא, אני אקרצף לך מאחורי האוזניים." הוא אומר ושוחה לעברו.

* * *

שוג עומד במים החמימים, גיורא על ראשו מגרד מאחורי אוזניו. השמש עומדת גבוה במרכז השמים והעיניים של שוג מתחילות להיעצם. פיו נפער לפיהוק גדול והוא מתחיל להתקדם אל מחוץ למים, אל רצועת החוף שמולם.

"אני עייף." אומר שוג, רגליו על החול הרך. הוא רוכן מטה, אל האדמה, מתיישב על החול. גיורא יורד מעל גבו ושוג נשכב על הגב, רגליו פרושות לצדדים.

"אבל אני לא עייף בכלל." רוטן גיורא, מטפס על הבטן השמנמנה והבהירה של שוג ומתיישב עליה, עיניו של שוג כבר עצומות.

"הבטחת שנשחק." אומר גיורא, תוך שהוא משפשף את עיניו.

"זה לא הוגן." הוא מסתובב על גבו ונשכב על הבטן הגדולה, מפהק פיהוק גדול. "אני לא עייף בכלל."

כעבור כמה דקות עיניו נעצמות והוא שוקע בשינה עמוקה.

גיורא ושוג - פרק שני - תחת עץ תפוזים

גיורא ושוג תחת עץ תפוזים. שוג עומד על רגליו האחוריות, רגליו הקדמיות נשענות על גזע העץ, צווארו מתוח מעלה, שפתיו מתוחות קדימה, מנסות להקיף תפוז עגלגל וכתמתם.

"תביא לי! תביא לי!" מקפץ גיורא לידו בעוד שוג מצליח לתפוס את התפוז בין שיניו, מושך אותו לאחור. הענף מתכופף מטה אבל התפוז מסרב להתנתק. שוג ממשיך למשוך את התפוז עוד ועוד מטה עד שלבסוף התפוז ניתק מהעץ, שוג עף לאחור, נוחת על ישבנו. גיורא רץ לעברו, ממתין בשקיקה עם יד מושטת מעלה. שוג מפיל מפיו ליד המצפה עיסת תפוז מטפטפת, חסרת צורה. גיורא מעווה את פניו אל מול התפוז הלעוס למחצה שמטפטף על כף ידו ומגביה אותו חזרה אל שוג.

"אתה בעצם יכול אותו." אומר גיורא, ושוג רוכן לעברו, אוסף אותו חזרה לתוך פיו ובולע אותו במהירות. אחר יוצאת החוצה לשון ורודה וארוכה שאוספת טיפות מיץ מתוקות מהסנטר.

"אל תדאג. אני אביא לך אחד אחר." ממהר שוג להיעמד על רגליו, ושוב מייצב את רגליו הקדמיות על העץ, מותח את צווארו כמה שהוא רק יכול ומנסה להגיע לתפוזים שעל הענפים הגבוהים. לבסוף מניח את רגליו חזרה על הקרקע.

"אני לא מצליח." הוא אומר.

"תן לי לנסות." אומר גיורא. "תתכופף – אני אטפס עליך."

שוג מתיישב על האדמה. גיורא מניח רגלים על צידי הגוף של שוג תוך שהוא תופס באוזן הגדולה של שוג ובקווצת שערות, מושך בהן ומתחיל לטפס. הוא שולח רגל מעלה, מנסה להעביר אותה מעל לגבו של שוג, מושך בשערות חזק יותר, שוג נושך את שפתיו בדממה. גיורא מצליח סוף-סוף להתיישב על גבו של שוג ומיד נעמד על רגליו ומטפס על ראש הפיל.

"תפוס בשערות שלי שלא תיפול." אומר שוג ובעדינות רבה מתרומם לאט-לאט מעלה, נעמד חזרה על רגליו. גיורא מרים את ידיו ותופס בענף שמעל לראשו, ובתוך רגע נעלם בצמרת העץ. שוג מביט בדאגה מעלה, כל מה שהוא מצליח לראות זה עלים מרשרשים ותזוזות ענפים.

כמה רגעים אחר כך תפוזים מתחילים לצנוח מטה, מתגלגלים על האדמה, שוג אוסף אותם ברגליו לערימה גדולה וכתומה.

"נראה לי מספיק." אומר שוג, וכעבור רגע הראש החום מבצבץ החוצה מבין הענפים, בוחן את הערימה. הראש נעלם שוב בתוך הצמרת, ובמקומו מגיחות רגלים, מגששות באוויר. שוג ממהר להתייצב תחתן, מניח שוב רגליים קדמיות על העץ, מרים את חלק גופו העליון מעלה, מקרב את ראשו לרגלים הקטנות. הילד משתלשל החוצה מתוך הצמרת ומתיישב על הראש.

"'סתכל, 'סתכל איך אני מתגלש." אומר גיורא בעוד הרגליים הקדמיות של שוג נותרות על העץ, גופו יוצר מעין מגלשה. גיורא נשכב על הבטן כשהראש כלפי מטה, מתגלש במורד הגב של שוג. כשמגיע לקצה הוא מסיים בגלגול ומיד נעמד על רגליו.

"זה היה נהדר." אומר שוג בקולו האיטי.

גיורא ניגש לערימת התפוזים, שולף מתוכה תפוז ומתחיל לקלף אותו. שוג מתקרב אף הוא, רוכן אל הערימה ומקרב את ראשו אל התפוז העומד בראשה. הוא מנסה לתפוס בשפתיו את התפוז מבלי לדרדר תפוזים אחרים ולהקיף אותו מהצד בשפתיו. הוא שולח את הלשון הורודה החוצה, מנסה בעזרתה לגלגל את התפוז פנימה אל תוך הפה, מרוכז בכך כל כולו. התפוז כמעט ומחליק פנימה כשפתאום הוא נשמט מטה ואיתו ערימת התפוזים שמתפזרת לכל עבר. גיורא עוצר את קילוף התפוז, מביט על שוג שמנסה לאסוף בשקט את התפוזים חזרה, מבלי שגיורא ישים לב.

"חכה רגע," אומר גיורא וקם על רגליו, נעלם מאחורי העץ. כעבור רגע הוא מופיע, גורר אבן גדולה. אחר נעלם שוב מעיניו השואלות של שוג, חוזר הפעם עם ענף גדול ורחב. הוא מניח אותו על האבן הגדולה, יוצר נדנדה שצידה המרוחק ממנו מונח על האדמה, וצידה הקרוב אליו מונף באוויר. הוא לוקח תפוז, מניח אותו על הקצה המקורב לאדמה ונעמד מאחורי הקצה המורם.

"מוכן?" שואל גיורא את שוג.

"מוכן." עונה שוג, למרות שלא ידע בדיוק לְמה.

גיורא קופץ על קצה הנדנדה, הקצה השני מתרומם באוויר, מקפיץ את התפוז בקשת מעלה אל עבר שוג שעוקב במבטו אחר מעוף התפוז, לא זז ממקומו. התפוז עובר מעל לראשו של שוג, נוחת על הרצפה ומתגלגל כמה מטרים משם.

"היית אמור לתפוס את זה." אומר גיורא.

"הבנתי." אומר שוג. "עכשיו. עכשיו אני אצליח." והולך כמה צעדים לאחור, מתכונן.

גיורא מציב תפוז נוסף בקצה הנדנדה וניגש שוב אל הקצה השני המורם. הוא קופץ עליו, וגם התפוז הזה מתרומם באוויר, מעלה מעלה בקשת. שוג רץ לאחור, עוקב אחר מסלולו של התפוז, מקרב אליו את המצח ונוגח בו פעם אחת, מייצב אותו מעל ראשו, התפוז מקפץ מעלה. הוא נוגח בו פעמיים נוספות ולבסוף מגלגל אותו על מצחו, התפוז עומד יציב על מצחו הרחב של שוג, עיניו פוזלות פנימה, אל עבר התפוז.

"לא, עם הפה אתה צריך לתפוס," אומר גיורא.

שוג מעביר את מבטו אל גיורא, התפוז מתגלגל מהמצח לאדמה. "עכשיו, עכשיו הבנתי. הפעם אני אצליח."

ושוב גיורא קופץ על הקצה האחד של המקפצה, שולח תפוז נוסף באוויר. שוג רץ לאחור, עוקב אחר מעוף התפוז, קופץ באוויר בפה פעור אל עבר התפוז שנקלע ישר פנימה, מתגלגל במורד הגרון. שוג נחנק, נושם כמה נשימות חנוקות, משתעל. הוא דופק ברגלו הקדמית על החזה, מנסה להעלות את התפוז חזרה במעלה הגרון, נשנק, מצליח לבסוף להביא את התפוז חזרה לחלל הפה. הוא מגלגל אותו בפיו פעם אחת ובולע אותו חזרה.

"הצלחתי!" הוא אומר וממהר להתייצב שוב מול הנדנדה. "עוד הפעם!"

גיורא ממהר לשלוח באוויר תפוז נוסף ששוג תופס הפעם בקלות.

"וואהוו!" קורא גיורא. "בול פגיעה!!!"

לאחר רצף קליעות מוצלחות מתיישב שוג באפיסת כוחות.

"חם לי." הוא אומר. "אני צריך להתקלח."

"להתקלח?!" גיורא מעווה את פניו.

שוג מגרד ברגלו מאחורי האוזן הגדולה, ענן חול קטן בוקע מאחוריה. "אני מלא בחול."

"אבל עוד לא הספקנו לשחק." רוטן גיורא.

"נשחק אחר-כך." מציע שוג.

"טוב." אומר גיורא בטון שפוף.

גיורא ושוג - פרק ראשון - גיורא ושוג

כשאתה יוצא לטיול אתה לוקח בחשבון שהרים לא אמורים לזוז. אתה נזהר שלא להחליק, מתרחק מקוצים ושומר שלא יקרעו לך המכנסים. ההר הוא החלק הבטוח בסיפור.

אם כך, מה גורם להר ככל ההרים, ביום שאינו שונה מקודמו, לפקוח עין בוחנת?

כדי לאתר את הסיבה נתקרב אל ההר המכוסה לכל אורכו שפעת עצים, נעמיק פנימה בין סבכת ענפים עטופה רעמת עלים ירוקה, עד שנגלה שביל לא סלול העובר בין גזעים עבים ששורשיהם החזקים מחפשים מפלט החוצה מהאדמה. נתקדם לאורך השביל עד שנתקל בילד המטפס במעלה ההר, אינו ער לקיומה של עין, ואינו מודע להיותה פקוחה ועוקבת אחריו.

כאשר אבנים קטנות ורגבי אדמה מתדרדרים מטה לעברו הוא מתרחק לצד השביל ונותן להם לחלוף על פניו, מתהלך בינתיים על שורש עץ בולט, קופץ ממנו חזרה לשביל, מאתר אבן חדשה למקלע שלו. רעש חזק גורם לו להרים את מבטו ולגלות סלע עגלגל מתגלגל מטה, מרעיד את האדמה. הסלע חולף על פניו במהירות ונעלם במורד המדרון, מותיר את הילד תוהה לעצמו איך זה שהסלע נעלם מזמן והאדמה עדיין לא מפסיקה לזוז. הרעד מתחזק והוא נופל קדימה, ידיו ורגליו משתפשפות מהנפילה. העצים במעלה ההר מתחילים לנטות על מקומם, השורשים נמשכים מתוך האדמה החוצה. כמה עצים אף ניתקים ממקומם ומתחילים להתגלגל מטה. הילד נעמד על רגליו, מתחיל לרוץ. האדמה הרועדת מאיצה את צעדיו והוא נופל ומתגלגל, שוב קם ורץ אבל מחליק ושוב מתרומם ורץ קדימה בכל כוחו. הוא פונה פנייה חדה ימינה, נותן לעצים המתגלגלים לעקוף אותו, אבל בתוך כך נכנס למסלול של עץ אחר שמתגלגל לעברו ברעש אדיר. הוא מגביר את קצב הריצה עוד יותר, מתנשם ומתנשף, הידיים נעות במהירות לצידי גופו. הרעש נפסק בפתאומיות והוא מעיף מבט לאחור, מגלה שהעץ נתקע בין שני עצים גבוהים. הוא מאט מעט את קצב הריצה כשרעם של עצים נעקרים ממקומם נשמע מאחוריו. הוא מסתכל לאחור שוב ורואה שכעת שלושת העצים מתגלגלים במהירות לעברו.

הוא חותך הצידה שוב, לחמוק מהם. מכאן הוא כבר מצליח לראות את קצה ההר ישר למולו, אבל ההר הולך ומטפס מעלה, הקרקע הבטוחה הולכת ומתרחקת. הוא מגביר את קצב הריצה בכל כוחותיו האחרונים, ידיו מתנופפות לפנים ולאחור במהירות, הזיעה ניגרת על פניו. הוא כבר בקצה ההר, שולח רגליים קדימה, מזנק גבוה באוויר מעבר לשפת ההר, ידיו מונפות מעלה עד שהוא נחבט ומתגלגל על הקרקע, אבל מיד מתרומם לעמידה, דוחף באמצעות ידיו את עצמו חזרה לעמידה, ממשיך לרוץ.

הוא מסתכל לאחור, אל עבר ההר שצומח ועולה לנגד עיניו, האדמה מתפוררת ממנו. העצים - כמו טיפות גשם נושרים ממנו ומתנפצים לקרקע. הילד ממשיך לרוץ קדימה, להתרחק ככל שיוכל. מבט נוסף אחורה מגלה שבתחתית ההר מבצבצים ארבעה שורשים אפורים עצומים ורחבים. לא שורשים – רגלים. ושההר... בצורתו המשונה כבר פחות הר, אבל בכל זאת... ובכן... רודף אחריו. ומדביק את המרחק במהירות. צינור אפור מתנופף מקצה ההר מעלה, מתנשא באוויר. הילד מסתובב חזרה ורץ כל עוד נפשו בו.

ועכשיו שאגת אריה רועמת מאחוריו. "ראוו!"

הלב של הילד דופק בחוזקה.

"ראוו!" היא רועמת שוב.

הוא מביט לאחור שוב - ניבים לבנים וארוכים שועטים לעברו.

האדמה רועדת תחתיו, הפעם מהצעדים הכבדים המתקרבים. איזו מין מפלצת זו? החדק הארוך, הרגלים האפורות, הניבים הלבנים. במבט נוסף לאחור הוא מבחין בזנב אפור קטן מתנדנד מצד לצד מאחורי המפלצת, אוזניים גדולות מתנפנפות כמו מפרשים לצידי ראשו, משווים למפלצת מראה מוזר.

אם זה מה שהוא חושב שזה- למה זה שואג?

ועכשיו הוא נעצר במקום מבלי שיספיק לחשוב אם זה בכלל רעיון טוב לעצור כשמפלצת עצומה ונוראית רודפת אחריך, מסתובב אליה ואומר:

"אתה לא אריה. אתה פיל."

הפיל נעצר למולו, מניף את החדק למעלה וכמו אוסף אוויר אל תוך הריאות הגדולות, ופוער את הפה שוב ושואג מתוכו שאגה עצומה: "ראוו!!!!"

השאגה מאיימת להעיף את הילד, שערו ובגדיו מתנפנפים לאחור. אבל השאגה משתתקת לבסוף והילד נותר עומד, והוא בוחן את הפיל שלפניו ואומר:

"אתה פיל. פילים לא שואגים."

"מה?" שואל הפיל. כעת גם הוא בוחן את הילד שמולו. וכעת עולה בדעתו לענות:

"אני כן." ומוסיף: "ראוו." אבל השאגה כבר הולכת ונחלשת.

" אני הפיל המשוגע מהקרקס." הוא אומר לילד שמסתכל בו בפרצוף תוהה. "לא שמעת עלי?" שואל.

הילד נד בראשו.

"אולי אתה צעיר מדי, אבל אני ידוע בכל האזור." אומר הפיל. "בכל מקרה, אני מצטער שכעסתי. אני פשוט לא אוהב שהולכים עלי."

"מצטער שהלכתי עליך." עונה הילד. "לא ידעתי שזה אתה."

"למה קוראים לך 'הפיל המשוגע מהקרקס'?" שואל הילד.

"עקב התנהגות שאינה הולמת פילים." מסביר הפיל.

"התנהגת רע ממש?" שואל הילד.

הפיל מנסה להיזכר, ואחר כך לחשוב, וכשגם זה לא עוזר נאלץ להודות - "אני לא זוכר."

השניים שותקים.

"אף פעם לא היה לי חבר פיל." אומר הילד.

"אנחנו חברים?" שואל הפיל.

"אני חושב שכן. לא?"

"אני לא יודע."

"אתה לא רוצה חברים?"

"אני רוצה. אני לא יודע אם מותר לי." אומר הפיל. "יש לי תעודה. אולי כתוב בה משהו על זה." אומר הפיל ומראה לילד תעודה המונחת מקופלת בכיס המוצמד לגבו. על גבי התעודה, באותיות אדומות וגדולות, נכתבו הדברים הבאים:

זו התעודה לפיל המשוגע מהקרקס

שיקרא כך מעתה ואילך

עקב התנהגות שאינה הולמת פילים.

וזה רשמי.

הילד קורא בתעודה ובוחן אותה בכובד ראש, הופך אותה מצד לצד.

"כתוב רק על התנהגות בלתי הולמת לפילים. על חברים לא כתוב כלום." פוסק הילד.

"אז אנחנו יכולים להיות חברים?" שואל הפיל.

"אם תבטיח שלא תתנהג בהתנהגות שאיננה הולמת פילים יותר לעולם." אומר הילד.

"אני מבטיח." אומר הפיל בנחרצות. אבל לאחר חשיבה נוספת של כמה רגעים מוסיף ואומר: "אבל זה יכול לקרות מבלי שארגיש."

הם מהרהרים על כך בכובד ראש.

"אז בוא נחליט שאם זה יקרה, העונש שלך יהיה לשבת בצד ולחשוב על מה שעשית. מוסכם?"

"מוסכם."

"מצוין. אני מכריז עלינו בזאת – חברים. ודבר ראשון שעלינו לעשות בתור חברים הוא לנהוג על פי כללי הנימוס ולהציג את עצמנו. אני גיורא." הילד מושיט ידו ללחיצה.

"אני..." אומר הפיל. "אני... הפיל המשוגע מהקרקס." ומושיט רגל קדמית קדימה.

"זה ארוך נורא." אומר גיורא.

"אני יכול גם בלי שם." אומר הפיל. "פשוט אהיה לידך ולא תצטרך לקרוא לי."

"אני אמציא לך שם." אומר גיורא.

"באמת?" עיני הפיל נאורו.

"מה אתה אומר על... שוּגָ?"

"גיורא ושוג. שוג וגיורא. זה מצוין ממש."

"אם כך, לאחר שנהגנו בנימוס – אנחנו יכולים להתחיל לשחק!"

"אפשר לאכול קודם? אני רעב."